חומש-פרשת יתרו מעמד הר סיני,תניא פרקים כ-כ"ב

החומש – ההשתקפות של פרשת השבוע בחיים שלנו

הפרשה מספרת לנו על המעמד העצום ביותר בהסטורי'ה מעמד הר סיני של קבלת התורה,

שזה בעצם החת"ת היומי שאנו לומדים. במקביל לזה טו בשבט נכנס . בית הלל פסק ש ט"ו בשבט אמצע החודש יהי' ראש השנה לאילנות. מה שצדיקים פוסקים השם גוזר.

השבוע יש נתינת כח יתרה להתענג על דברים רוחניים שמזינים אותנו . הגרעין שנרקב ויותר ממנו גבעול ולבסוף עץ עם המון פרות זה הנשמה שלנו שירדה לגוף 9 חודשים בביטול מוחלט להשם בתוך הרחם עד שגדלים והפרות שלנו זה המעשים טובים וההצלחות שלנו בחיים.

הרבי מילובביץ – השבוע יש כח מיוחד עליון שעוזר להתענג על הלימוד והרוחניות  עם כל הכוחות הפנימים והמקיפים.

סיכום תניא

השבוע לומדים פרקים כ' – כ"ב

האם יש עוד מציאות מלבד הבורא? מה לומדים מהבית של הצב? מדוע גאווה היא כמו עבודה זרה?

פרק כ' – אחדות השם

על מנת שנוכל לגלות את נקודת החכמה, לא רק בשעת ניסיון אלא גם בחיי היום יום, מתחיל אדמו"ר הזקן להסביר כיצד שתי הדיברות הראשונות "אנכי" ו"לא יהיה לך" כוללות כל התורה כולה. הדיבר "אנכי" כולל כל מצוות 'עשה', ו"לא יהיה לך" כולל את כל מצוות 'לא תעשה'. בכדי להבין זאת, צריך להסביר תחילה (לפחות בקצרה) את עניין אחדות השם. הווה אומר: מעבר לאמונה שלנו בכך שיש רק א-ל אחד, בורא אחד לעולם, אנו מאמינים גם שאין עוד שום מציאות בעולם מלבדו.

ראשית ההסבר הוא, שבריאת העולם אינה פועלת בבורא שום שינוי, הוא נשאר אותו הדבר בדיוק, קודם הבריאה ולאחר הבריאה, רעיון זה טמון בתפילה "אתה הוא– עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם". זאת מכיוון שהעולם 'לא תופס מקום' ביחס לבורא, המשל לכך הוא היחס שבאדם, בין הדיבור שלו – למציאות שלו עצמו, לכל אחד ברור, שכאשר הוא דיבר ויצא מפיו דיבור,  לא נחסר ממנו שום דבר.

והנמשל: כך העולם שנברא ב"דבר השם", אינו מחסיר מאומה מהבורא. במשל זה עצמו, ישנן כמה דרגות.

א. הדיבור בטל לכוח הדיבור: כלומר, דיבור אחד הינו חסר משמעות ביחס לכוח שבנפש האדם לדבר.

ב. למעלה מזה: אותיות הדיבור בטלות לאותיות המחשבה שהן רוחניות יותר,

ג. והדרגה הנעלית: אותיות הדיבור בטלות לעצם הנפש, שם אין עדיין 'אותיות' כלל.

 

פרק כ"א – אין עוד מלבדו

במשל הדיבור שהוזכר בפרק כ', ישנם שני פרטים. הפרט הראשון הוא שדיבור האדם מוציא מה שהיה בהעלם (מחשבות) אל הגילוי (דיבורים), ובכך יש הקבלה לדבר השם, שמוציא מה שהיה בהעלם, אל הגילוי בבריאת העולם. הפרט השני הוא שהדיבור מנותק מהאדם לאחר שיוצא ממנו, בפרט זה אין דמיון בין דיבור האדם ל'דבר השם', כיוון שדבר השם לא "יוצא החוצה", הוא נשאר 'בתוך', (קשור ומחובר) לקב"ה כל הזמן. כשם שמחשבות האדם דבוקות בנפשו, כך 'דבר השם' דבוק בבורא כל הזמן. לכן כל מציאות הנבראים אינה נפרדת מהבורא, אלא דבוקה בו.

אמנם, למרות שמציאות הנבראים דבוקה בבורא ללא הפסקה, אין הנבראים מרגישים זאת. הקב"ה רוצה שתהיה לנבראים הרגשה של מציאות עצמית – מציאות שאינה תלויה בו – על מנת שלא יתבטלו במציאות. כלומר, אם הנברא היה מרגיש את מקורו, הוא היה מתבטל לחלוטין למקור שלו, ובכך היה מפספס את המטרה לשמה נברא – לקיים מצוות ולגלות את הקב"ה בתוך העולם הגשמי, לצורך כך עשה הקב"ה צמצום והסתיר את האור שלו.

כמובן, ההסתר הוא רק לגבי הנבראים ולא לגבי הבורא עצמו. כיוון שהצמצומים עצמם מגיעים מהבורא, אין הם נקראים צמצומים אמיתיים לגביו, (כשם שלא ניתן לומר שהשריון ("בית") של הצב מסתיר על הצב, כיוון שהוא עצמו חלק מהצב). באופן זה מוסבר בתניא הפסוק "הוי' – הוא האלוקים", כלומר, שגם הצמצום "אלוקים", מגיע מהוי'.

פרק כ"ב – צמצומים רבים

בפרק הקודם, הומשל כוח הבריאה לדיבור והוסבר, כי במשל זה שני עניינים: הדיבור מגלה את מה שבהעלם והדיבור נפרד ממקורו. הוסבר כי רק העניין הראשון רלוונטי לגבי הבורא, שהרי לא שייך לומר שיש משהו נפרד מה' – שנמצא הרי בכל מקום.

בפרק זה מוסבר, כי גם העניין השני – שהדיבור נפרד ממקורו – רלוונטי, אך, רק לגבי הנבראים, כלומר, אף על פי שמצד הבורא לא שייך פירוד – בכל זאת, מצד הנבראים שייך שירגישו נפרדים. בכדי שהנבראים ירגישו נפרדים ולא ירגישו את מקורם, צמצם הבורא את אורו ו'הסתיר' עצמו בצמצומים רבים.

כתוצאה מהעלם גילוי האור של ה', נבראו קליפות שמסתירות על הבורא, אך לאמיתו של דבר, גם הן מקבלות 'חיות' ממנו. ההבדל בין הקדושה לקליפה הוא, שהקדושה היא פנימיות רצונו – הרצון האמיתי שלו – המטרה שלשמה נברא העולם, ואילו הקליפה היא חיצוניות רצונו. לכן, אין לבורא רצון להשפיע לקליפה, והוא משפיע לה 'בבחינת אחוריים', כמו אדם שנותן מתנה לשונא שלו, ומשליכה מאחורי הכתף, ולא מעניקה בסבר פנים ובפנימיות.

[ההשפעה לקליפה היא רק בכדי לשרת את מטרת הבריאה, כביכול מ"חוסר ברירה" ולכן נקראות הקליפות בשם 'אלוקים אחרים', הווה אומר שאת החיות מאלוקים – הם מקבלים מבחינת אחוריים.]

חיצוניות הרצון לא 'מתלבשת' בפנימיות של הקליפות, אלא רק 'מקיפה' עליהן מלמעלה. כלומר הן לא מרגישות בפנימיות שה'חיות' שלהן מגיעה מהבורא, אלא מרגישות את עצמן כמציאות עצמאית. זו הכוונה הפנימית של המושג 'גלות' – כשנברא המקבל את 'חיותו' מהבורא ואינו מרגיש ומכיר בכך.

זהו הטעם לדברי הגמרא, שגסות הרוח שקולה לעבודה זרה; כשאדם מחשיב את עצמו, כשאינו מרגיש שכל מה שיש לו וכל ישותו מגיעים מהבורא, הוא בעצם כופר באחדותו של הבורא. הוא אמנם מאמין בכך שיש בורא אחד, אך באמונה שאין עוד מציאות מלבדו יתברך – הוא כופר.

 

אל תוך התניא

ולכן אמרו רז"ל שגסות הרוח שקולה כעבודה זרה

במענה על מכתבו מט"ז מנ"א, בו מעיר:

א) ע"פ המבואר בס' תניא קדישא סוף פרק כ"ב בביאור מאמר רז"ל שגסות הרוח שקולה כע"ז ממש, – איך אפשר לבאר דעת המ"ד (=מי שאמר) אשר ת"ח (=תלמיד חכם) צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית (סוטה ה, ע"א).

והנה מובן, אשר הערתו אינה על הכתוב בתניא, אלא על ב' מאמרי רז"ל (רבותינו זכרונם לברכה), איך שיפרשו אותם. ובפרט ששניהם בסוגיא אחת שם. וראה ג"כ שו"ע (=שולחן ערוך) לרבנו הזקן או"ח (אורח חיים) סי' (=סימן) קנ"ו סעיף ג'.

וישוב דרמינהו (=סתירה) הנ"ל הוא – שמה שהת"ח (=תלמיד חכם) יש בו שמינית שבשמינית הוא מהכרתו במעלת התורה שלומד שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, ולא גסות עצמו אפילו לאחר שלמד התורה. משא"כ (=מה שאין כן) גסות הרוח הוא כמבואר בתניא שם, והביאור בארוכה בדרך החסידות ימצא בהוספות לתורה אור מגילת אסתר ד"ה ויקח המן סעיף ג' ואילך.

(אגרות קודש, כרך י"ג, ד'תרנ, הרבי מה"מ)

 

מהלך התניא – פרקים כ'-כ"ב

בפרקים י"ח-י"ט התחיל לבאר שבכל יהודי יש אהבה מסותרת המתגלה בשעת ניסיון על עבודה זרה, בפרק כ' מתחיל לבאר כיצד כל עבירה מקבילה לעבודה זרה, ובכדי לבאר זאת מתחיל לבאר עניין אחדות השם. בפרק כ"א מסביר כי גם ההעלם מגיע מהקב"ה, ובפרק כ"ב שכאשר אדם מרגיש את עצמו עצמאי ונפרד מהקב"ה זה מעין עבודה זרה.

יסודות התניא

ישנם בתניא יסודות רבים בעבודת השם, עקרונות שעליהם בנויה עבודת השם ובלעדיהם עבדות השם חסרה.

פרק כ' – כל התורה כלולה בשני הדיברות הראשונות; הבריאה לא פועלת שום שינוי בבורא, כיוון שהיא חסרת ערך ביחס אליו, כשם שדיבור הוא חסר ערך ביחס לנשמה.

פרק כ"א – הצמצום הוא בשביל הנבראים כדי שלא יתבטלו במציאות; ההסתר הוא רק כלפינו, כלפי הבורא אין הסתר כלל.

פרק כ"ב – כפירה באחדות השם היא מעין עבודה זרה, מכיוון שנותנים מציאות למשהו נוסף מלבד השם; הרגשת גאווה, הרגשה שאני מציאות עצמאית נפרדת מהשם, סותרת לאחדות השם ולכן שקולה כעבודה זרה.

עריכת התניא : נדב כהן, כל הזכויות שמורות 

צוות מפתחות להצלחה.

תגים:

אודות gmiky26